<h1>שבלי הלקט הקצר דיני נדרים ושבועות סימן מ"ח</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ובשם גאון מצאתי, שאלה, היכא דנדר אינש או נשתבע שבועתא ובעי לאורויי ליה שבועה או אי נמי נשתבע דלא למללא, אית ליה הפרה או לא. זה הדבר נשאל לפני רב האי גאון ז"ל, והשיב והחמיר הרבה דברים בנדרים ובשבועות, והכי אמר בסוף תשובתו, שאין אנו מתירין נדרים ולא מפירים שבועות מפני שמסכתא דנדרים אינה מתפרשת בישיבות יותר ממאה שנה, וכן אמר רב יהודה גאון, שאין אנו מפרשין מסכתא דנדרים ואין אנו יודעים לעמוד על עומק הדברים, ואין בנו כח להפר נדרים וכ"ש שבועות, ואין נוהגין בשתי ישיבות ולא בבבל כולה להפר נדרים, שאנו מחמירין בנדרים וכ"ש בשבועות, ומיום שנמנעו חכמים להפר נדרים ולהתיר שבועות, התקינו לומר בתחנונים בישיבה ביום הכפורים ובתעניות של צבור, רחמנא גליא קמך דלית לן למיפר נדרי ולית דשרי איסרי, כלומר אין בדור הזה חכם שיודע להפר נדרים ולהתיר נדרים [שבועות] גם אתם החמירו בנדרים וכ"ש בשבועות, ואל תשנו מנהג הישיבות וגאונים אחרים. ואדוננו הגאון כתב, שאף אנו נזהרין כמו שהזהירו הראשונים להתרחק מהתרת נדרים ושבועות אם בא לידינו דבר שיש בו תקנה גדולה לציבור או ליסוד התורה או בקיום מצוה לרבים, או יש חשש דברים קשים לרבים ומחלוקת, שמביאין לידי חרבן גדול, אין במינוי זה שמנו עצמם קדמוננו עצמם כח להימנע, ולהביא רבים לידי דברים קשים הללו, ומי שעשה כן חסיד שוטה הוא, כההוא דחזא איתתא דטבעא בנהרא, ואמר, לאו אורח ארעא לאסוקה, ואעפ"י כן אין אנו נושאין עצמנו על דבר עמוק וקשה, ואין אנו עושים מעשה אלא בדבר ברור, ואף מי שלפנינו כן עשו.
<h2>דף ח.</h2>
עוד מצאתי בשם רב האי גאון, שאלו לו, מי שנשבע שלא לעשות דבר שהוא מושבע עליו מהר סיני, ואמר שוגג הייתי, השיב, כי כל הנשבע שלא לעשות מצוה, או נשבע לעבור עבירה אחת היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מלקות, ועל שגגתה פטור, וזה שאמר שוגג הייתי דינו מסור לשמים להוציא עצמו מידי מלקות, ואם יש עליו עדים שבמזיד נשבע, כגון, מי שבאו עדים ואמרו, כמה פעמים הודה לפנינו שאסור לישבע על מה שהוא מושבע עליו מהר סיני, הרי זה חייב מלקות, אבל מי שנשבע לעשות מצוה אעפ"י שהוא מושבע עליו מהר סיני, הרי זה פטור ממלקות שנאמר נשבעתי ואקיימה. אבל בנדרים צד חמור דתניא, חומר בנדרים מבשבועות וכו', כגון האומר אם לא אעשה סוכה אני נותן זהוב לצדקה.
<h2>דף י.</h2>
תנן, משביע אני עליכם מצוה אני, אוסרכם אני, הרי אלו חייבין, בשמים ובארץ הרי אילו פטורין, באלף דלית וביוד הא, בשדי צבאות וכו', מזו ההלכה מוכחת שכל השבועות אינו חייב עליהן עד שיזכור את השם, או אחד מן הכנויין, ובין בשבועת בטוי בין להתחייב קרבן בין לעבור בבל יחל. ואם לא הזכיר את השם אלא אמר שבועה שלא אוכל ככר זה, אינה כלום עד שיאמר שבועה בשם, דהא כל שבועה דאורייתא משבועת ה' תהיה בין שניהם נפקא, ושבועה האמורה גבי נדרים שעובר עליה בבל יחל לא משניא משאר שבועות. והשתא בשבועת העדות דלא כתיב שבועה, בעינן שם, הכא דכתיב שבועה לא כל שכן, והאי תנא לא הזכיר בכל מקום שם אלא שבועה סתם, לאו למימרא דשבועה סתם בלא שם הויא שבועה, אלא מפני שלא רצה להזכיר את השם דהא גבי שבועת העדות לא תני אלא שבועה שאיני יודע בלא שם, ואינו חייב עד שיזכיר את השם, וכן כל הברכות האמורות בתלמוד לא תמצא בהן שם, אלא ברוך הטוב והמטיב, ברוך דיין האמת, ברוך שהחיינו, ובכולן צריך להזכיר את השם שכל ברכה שאין בה שם ומלכות לא שמה ברכה. וכך אמר רבינו משה בן מימון בספר הפלאה פרק ב' בהלכות שבועות, אחד הנשבע או השביע בשם המיוחד, או באחד מן הכנויין כגון שנשבע במי שהוא חנון, במי שהוא רחום, במי שהוא ארך אפים וכיוצא בהן, בכל לשון הרי זה שבועה גמורה, וכל אלה וארור הרי הן שבועה, והוא שהזכיר אחד מן השמות או אחד מן הכנויין, כיצד, כגון שאמר באלה או בארור לה', או במי ששמו חנון, או שיאכל דבר פלוני ואכלו, הרי הן נשבע לשקר, וכן בשאר מיני שבועות. וכן האומר שבועה בה', או במי ששמו חנון, לא אוכל ואכל, שזו אשה והוא איש, שאין לך בידי כלום ויש לו, שאיני יודע לך עדות והוא יודע הרי זה חייב. אמר אלה או ארור או שבועה ולא הזכיר שם ולא כינוי, הרי זה אסור בדבר שנשבע עליו אבל אינו לוקה עליו ולא מביא קרבן אם עבר על שבועתו עד שיהא מזכיר שם מן השמות המיוחדין או מן הכנויין כמו שבארנו. ולא השבועה בלבד אלא כל כנוי שבועה כשבועה. כגון שהיו אנשי אותו מקום עלגין, והיו קורין לשבועה שבותה, או שקוקה, או שהיו ארמין שלשון שבועה בלשונם שמתא והיו מכנין אותה, כיון שאמר לשון כמשמעו וענינו שבועה הרי זה חייב כמו שהוציא שבועה, וכן האומר לאיו לאיו ב' פעמים דרך שבועה, או הן הן והזכיר שם או כנוי הרי זה כנשבע, וכן ימין שבועה ושמאל שבועה, שנאמר, נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו. וכן האומר מבטא שלא אעשה כך וכך והזכיר שם או כנוי הרי זה שבועה, אמר איסר לה' או למי ששמו חנון שלא אעשה או שאעשה, הואיל והוציאו בלשון שבועה הרי זו שבועה.
<h2>דף טו:</h2>
הנשבע בנקיטת חפץ שלא תעמוד אשתו עמו שנה מהו בתשמיש המטה, מי אמרינן הרי כלל דברים האסורים עם המותרים, ועוד, אם נשבע שלא ליהנות את אשתו, מי אמרינן הרי זה חייב לזונה ולא חיילא שבועה או יש כאן דין כולל. השיב ר' אביגדור, וודאי למאן דאית ליה איסור כולל, דחייל נמי תשמיש אי לאו דמשעבד לה, אבל כיון דמשעבד לה לאו כל כמניה לאפקועי שעבודא דנהי דמיחל שבועה נמי בדברים האסורים עם דברים המותרים, לא מהני למיחל שבועה על דבר שאינו שלו להפקיע שעבוד שעליו שהוא משועבד לאחרים, אבל אם אמר הנאת תשמישך אסור עלי דאז אסר חפצא עליו ואין מאכילין את האדם דבר האסור לו, אבל אם אמר הנאת תשמישי אסור עליך אינו כלום, הא למה זה דומה, לאדם שנשבע שלא יפרע חובו לחבירו דלאיו כלום הוא. וגם הנשבע שלא ליהנות את אשתו נמי לא חיילא שבועה אמזוני מהאי טעמא, אפילו על ידי כולל, דאין אדם אוסר פירות חברו על חברו, ואע"ג דקיימא לן כרב הונא, יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה, אלמא מזוני לא דאורייתא נינהו אלא תקנתא דרבנן וכל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו כדאיתא בפרק חזקת הבתים, שארה דכתב רחמנא לאיו מזונות הם, אלא כדדריש ר' אליעזר בן יעקב בפרק נערה שנתפתתה לפום שארה תן כסותה, שלא יתן של ילדה לזקנה ולא של זקנה לילדה, וכיון שאינו משועבד לה מן התורה הוה לן למימר דתחול שבועה אמזוני, הא ליתא, דכל דממונא הפקר בית דין הפקר, וחכמים הפקירו ממון הבעל אצלה, והקנוהו להיות משועבד למזונותיה וכשעבודא דאורייתא דמי, דילפינן לה מקראי, בפרק השולח לגבי פרוזבול.
<h2>דף טז.</h2>
עוד מצאתי בשם רב האי גאון, שאלו לו, מי שנשבע שלא לעשות דבר שהוא מושבע עליו מהר סיני, ואמר שוגג הייתי, השיב, כי כל הנשבע שלא לעשות מצוה, או נשבע לעבור עבירה אחת היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מלקות, ועל שגגתה פטור, וזה שאמר שוגג הייתי דינו מסור לשמים להוציא עצמו מידי מלקות, ואם יש עליו עדים שבמזיד נשבע, כגון, מי שבאו עדים ואמרו, כמה פעמים הודה לפנינו שאסור לישבע על מה שהוא מושבע עליו מהר סיני, הרי זה חייב מלקות, אבל מי שנשבע לעשות מצוה אעפ"י שהוא מושבע עליו מהר סיני, הרי זה פטור ממלקות שנאמר נשבעתי ואקיימה. אבל בנדרים צד חמור דתניא, חומר בנדרים מבשבועות וכו', כגון האומר אם לא אעשה סוכה אני נותן זהוב לצדקה.
ובשם רש"י ז"ל מצאתי, שנים שנתקוטטו זה עם זה, והכה האחד את חבירו, לאחר זמן בא ואמר לו, אני מקבל עלי כל רצוי וקנס שיאמר לי בית דין ותמחול לי על מה שהעויתי, קפץ זה ונשבע שלא למחול לו עולמית, וכשעברה חמתו נתחרט מן השבועה ורוצה למחול לו, שאל ידידי לומר אם הנשבע זה הוא נשבע לבטל את המצוה, שהרי כתיב לא תקום ולא תטור את בני עמך, וכתיב בקבלה נושא עון ועובר על פשע, ופירשו חכמים למי נושא עון למי שעובר על פשע ולא חיילא שבועה, או דילמא אינה בטול מצוה וחיילא שבועה, יכול הוא לנשקו ולדבר עמו באהבה ובחיבה הואיל ואינו מוציא מחילה מפיו או לאיו. השיב, שאין לדונו משום שבועה לבטל מצוה היא, דהכי תנן, מנין שאם לא מחל שהוא אכזרי, שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים, ואם איתא שהוא מבטל מצוה הוה לו למיתני הוא עובר בלאו, שנאמר לא תקום ולא תטור את בני עמך, אלא ודאי אין לדונו בלא תטור שהרי נתבזה ואי אפשר בלא נטירה אלא מיהו אכזרי הוא כדמפרש תנא. ועוד נראה שאין לדונו משום שבועה לבטל מצוה דתנן גבי נדרים, פותחין מן הכתוב בחרטה, אומר לו, אילו היית יודע שאתה עובר על לא תקום ולא תטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך, וחי אחיך עמך, שמא יעני ואי אתה יכול לפרנסו, ואומר הוא, אילו הייתי יודע שכך היה לא הייתי נודר הרי זה מותר, ומדקתני פותחין לו, מכלל דלאיו בטול מצוה הוי, דאי בטול מצוה היא זו למה לי למפתח בחרטה, ומי שרי, והתנן, אין נשבעין לעבור על המצות דלא חיילא שבועה כלל, אלא ודאי אין בכך בטול מצוה, כגון שנשבע שלא לעשות סוכה שלא ליטול לולב שלא להניח תפלין. ולחבקו ולנשקו שאין לך מחילה גדולה מזו, שהרי כתוב בתורה וישב אבשלום בירושלים שנתים ימים ופני המלך לא ראה וזה היה עבור אמנון אחיו שהרג ובשעת המחילה כתיב ויבא יואב אל המלך ויגד לו ויקרא אבשלום ויבוא אל המלך וישתחו לו אפים לפני המלך וישק המלך לאבשלום ומדאשתיק קרא ולא אומר הריני מוחל, מכלל דנשיקה מחילה מעלייתא הוא. אלא איני רואה תקנה לשבועתו אלא שיביא עשרה בני אדם ויאמר בפניהם נשבעתי שלא למחול לו ואיני יודע מה לעשות והלה נכנס, ויאמר לו, חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שחבלתי בו, והם אומרים שרי לך ומחול לך, ונמצאו שניהם יוצאים מידי שמים ומחילה קיימת. ומנא לן דבעי י', דאמר רב חסדא צריך לפייסו בג' שורות של שלשה שלשה בני אדם, שנאמר, ישור על אנשים, ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי, ואמר רב יוסף יוליך עשרה בני אדם ומעמידן וכו'. ומנא תימרא דעבדינן בנדרים כך, דתנן המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ויאמר איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה, והן עושין ובאין ונוטלים שכרם מזה, וילפינן מהא דאגלויי דעתא הכא מלתא היא, וזוכין בכך להיות ידו כידו והויא מחילה גמורה.
<h2>דף כא:</h2>
ובשם גאון מצאתי, שאלה, היכא דנדר אינש או נשתבע שבועתא ובעי לאורויי ליה שבועה או אי נמי נשתבע דלא למללא, אית ליה הפרה או לא. זה הדבר נשאל לפני רב האי גאון ז"ל, והשיב והחמיר הרבה דברים בנדרים ובשבועות, והכי אמר בסוף תשובתו, שאין אנו מתירין נדרים ולא מפירים שבועות מפני שמסכתא דנדרים אינה מתפרשת בישיבות יותר ממאה שנה, וכן אמר רב יהודה גאון, שאין אנו מפרשין מסכתא דנדרים ואין אנו יודעים לעמוד על עומק הדברים, ואין בנו כח להפר נדרים וכ"ש שבועות, ואין נוהגין בשתי ישיבות ולא בבבל כולה להפר נדרים, שאנו מחמירין בנדרים וכ"ש בשבועות, ומיום שנמנעו חכמים להפר נדרים ולהתיר שבועות, התקינו לומר בתחנונים בישיבה ביום הכפורים ובתעניות של צבור, רחמנא גליא קמך דלית לן למיפר נדרי ולית דשרי איסרי, כלומר אין בדור הזה חכם שיודע להפר נדרים ולהתיר נדרים [שבועות] גם אתם החמירו בנדרים וכ"ש בשבועות, ואל תשנו מנהג הישיבות וגאונים אחרים. ואדוננו הגאון כתב, שאף אנו נזהרין כמו שהזהירו הראשונים להתרחק מהתרת נדרים ושבועות אם בא לידינו דבר שיש בו תקנה גדולה לציבור או ליסוד התורה או בקיום מצוה לרבים, או יש חשש דברים קשים לרבים ומחלוקת, שמביאין לידי חרבן גדול, אין במינוי זה שמנו עצמם קדמוננו עצמם כח להימנע, ולהביא רבים לידי דברים קשים הללו, ומי שעשה כן חסיד שוטה הוא, כההוא דחזא איתתא דטבעא בנהרא, ואמר, לאו אורח ארעא לאסוקה, ואעפ"י כן אין אנו נושאין עצמנו על דבר עמוק וקשה, ואין אנו עושים מעשה אלא בדבר ברור, ואף מי שלפנינו כן עשו.
<h2>דף כב:</h2>
כתב רב האי, הנשבע בנקיטת חפץ אין לו התרה, ואפילו נשבע לגרש את אשתו. ואינו נראה לי, לפי שהוא נשבע לבטל את המצוה ואין כאן שבועה, אלא לוקה מפני שבועת שוא ומותר.
השיב ר' שלמה מטרני ז"ל, מה שכתבת הנשבע בנקיטת חפץ מהו, ודאי דמן דינא נזקקין לכל שבועה כדאמרן בנדרים, והלכתא נזקקין לאלהי ישראל, ואע"ג שהזכיר את השם כל שכן בנקיטת חפץ, אבל כתבו קדמונינו ז"ל, שאין מי שיודע בזמן הזה להפיר שבועות, ויפה צפורנן של ראשונים מכל גופן של אחרונים ז"ל.
השיב רבנו יצחק, מי שנשבע בתפיסת חפץ, מן ההלכה אינו משמע שלא יהא מותר להתיר בכל דבר, בין בשבועה בין בנדר, בין בתפיסת חפץ בכל יש לו הפרה, אבל הגאונים תקנו והסכימו לדעת, דתפיסת חפץ אין לו התרה ולא הפרה לעולם, ואפילו אם נשבע לגרש את אשתו, יגרשנה ולא יהיה לו התרה, אבל אם נשבע לבטל מצוה כולי עלמא מודו דבטלא מעיקרא ולא חיילא כלל, ואמנם אם הוא דבר שאינו יכול לעמוד בו יעשה לו התרה מדאמרינן, האומר שבועה שלא אישן ג' ימים כופין אותו ומלקין וישן לאלתר. ובשם גאון אחר מצאתי, שאלו לו, מי שקפץ ונשבע על פה בהזכרת השם ובתורה המונחת בארון, אם יש לחכם להתיר שבועתו שנשבע על פה או לאיו, השיב, הואיל והזכיר בה השם או התורה, אין רשות לשום אדם בין חכם בין סופר בין גדול להתיר שבועתו של אדם כל עיקר, לא שבועה שנשבעין בספר תורה שבידו, ולא שבועה שנשבעין בשם הבורא או בספר תורה המונחת בארון אין רשות לשום אדם לבטלה ולהתירה ולהפיר אותה.
ועוד מצאתי, שאילו, מי שנטל ספר של תפלות או של דברי תחנונים וסליחות, או של שאר כתבי הקודש ונשבע שבועה באותו הספר, אותה שבועה כשבועת התורה, וכיון שמתחרט ורוצה לחזור בה יש בה הפרה והיתר או לאיו, השיב, ששבועתו כשבועת התורה, מה ספר התורה יש בו שמותיו של הקב"ה, כך ספר תפלות ותחנונים ושאר כתבי הקדש יש בהם פסוקים של מקרא ושמות של הקב"ה, ולא עוד אלא כיון שיש בהם כתוב כל האותיות של אלף בית מצטרפין האותיות שלהם לכמה תיבות והם גופה של כל התורה ואין היתר לשבועתו.
ובשם רב שר שלום מצאתי, הנשבע בעשרת הדברות ובספר תורה אין לו הפרה לעולם ואין חכם יכול להתיר לו, אע"ג דאמרינן חכם מתיר לו ואין בעל מתיר, וכתיב ולא יחל דברו, הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו, לפי מנהג בישיבה להתיר שבועה לאדם, ובכל לשון שאדם נשבע חלה שבועה עליו דילפינן מסוטה. דתנן, ואלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וכו'. ותנן משביעין אותה בכל לשון ששומעת כדי שתדע על מה משביעין אותה אף הכא, כיון שידע על מה נשבע אפילו בכל לשון חלה עליו השבועה.
<h2>דף כג.</h2>
בשם רבנו חננאל, מצאתי, שאלו לו, אם יש רשות לאדם לישבע על אשתו ועל בני ביתו לעשות שום דבר או שלא לעשות שום דבר, כגון, שלא תלך בבית אביה או שתלך לבית חמיה. השיב, שאסור לאדם לישבע על אשתו ועל בני ביתו אפילו לאכול ככר זה או ללבוש בגד זה או להוריד לו חפץ מן העליה אעפ"י שהם חייבים בכבודו, לעובדו, משום שאין שבועה אלא על הנשבע לעצמו, שנאמר להרע או להיטיב, ומי שנשבע על אחרים הרי זה שבועת שוא, אעפ"י ששומעים לו אותם אחרים שנשבע להם וקיימו את דבריו הרי זה חייב, שכבר הוציא שבועה לבטלה, ואם לא שמעו דבריו והלכו להם, אין עליהם עון שבועה כלום, אבל נהגו העם לישבע על נשותיהם ובני בתיהם ולומר, שבועה שלא תצאו ואם תצאו יום אחד אתענה או לא אדבר עמך שבת, נמצא שנשבע על עצמו, ואם יצאו ולא השגיחו על שבועתו, נמצאת שבועתו קיימת, וכן אם נשבע על חבירו שיתארח אצלו שיאכל עמו בסעודה, ואמר לו אם לא תאכל עמי היום לא אוכל עמך לעולם, כגון זו רשאי אדם לישבע, אבל על אחרים ממש לא. מצאתי בשם רב האי גאון ז"ל, מי שנשבע שלא לדבר עם חברו, שאלו לו, מהו לכתוב לו דברים בכתב, השיב, שמותר לכתוב כל מה שבלבו ואין בזה חשש, אבל אסור ליתן שלום לחבורה שהוא בתוכה, אלא אם כן אמר שלום עליכם רבותי חוץ מפלוני, וכן ראוי לומר. מעשה באחד שנשבע שלא ידבר לאחותו לעולם אם תתעכב בבית בעלה לילה אחת, ובעלה סגר עליה את הדלת ולא הניחה לצאת, בא המעשה לפני הרב ר' מאיר ז"ל, והלקוהו משום שבועת שוא, שלא היה לו לישבע לפי שאין אחותו ברשותו אלא ברשות בעלה, ושבועתו שבועת שוא היתה והתירו לדבר לה לאלתר.
<h2>דף כה:</h2>
מצאתי בשם ר' אביגדור, נשאלו לו, הנודר להתענות כל שני וחמישי של כל השנה, ובין אלו הימים חל ר"ח וחנוכה ופורים, מהו להתענות, מי אמרינן, גזירתינו קדמה לנדרו ובטל נדרו מפני גזרתינו, או נאמר שהוא כדאמרינן בירושלמי, האומר שבועה שלא אוכל מצה, אסור לאכול מצה בלילי פסח. משמע, מתוך שחלה שבועה בשאר הימים חלה נמי בלילי פסחים, הכא נמי נאמר, מתוך שחל נדרו בשאר הימים להתענות בהם חל נמי באותם שני וחמישי שראש החודש וחנוכה חל בהם. השיב, לכאורה נראה שלא יתענה דהואיל דגזרתנו קדמה וודאי לאו אדעתיה דידהו נדר, ולא מהני כולל להיאסר במה [שלא] היה דעתו בשעת הנדר וסתמו כפירשו, כאלו פירש חוץ מן הימים הללו, ודמי להא דתנן בפרק ארבעה נדרים, פותחין בשבתות ובימים טובים, בראשונה היו אומרים אותם הימים מותרין ושאר כל הימים אסורים עד שבא ר' עקיבא ולימד, נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ופי' ר' אליעזר ממיץ בפי' נדרים, נדר אדם להתענות חדש אחד, אמרו לו, הרי בחדש זה שנדרת יש שבתות וימים טובים, אמר להם, לא נתכוונתי להם, אפילו היתר חכם אינו צריך, דדברים שבלב כי הני דמוכחי הוו דברים דלאו אדעתא דידהו נדר. אבל קשה על פירושו של ר' אליעזר דכל פותחין השנויין באותו פרק אין פירוש' שיהיו מותרין מיד אלא על ידי חכם שהוא מתירו בפתח חרטה זו. ואי קשיא ההיא דירושלמי, שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח, אמאי לא אמרינן התם לאו אדעתא דלילי פסח נדר, ונראה לפרש, פותחין בשבתות ובימים טובים, פי' נדר להתענות חדש, ונאסר על ידי כולל אפי' בשבתות ובימים טובים כההיא דירושלמי שאסר במצה אף בלילי פסח ובסוף נתחרט ובא לשאול עליו לחכם, פותח בחרטה זו ואומר אילו נזכרתי בשבתות ובימים טובים הייתי אומר בפירוש, אתענה חדש חוץ משבתות וימים טובים, דומיא דאילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולם אסורין דמייתי לה בגמרא והחכם התירו על ידי חרטה זו. בראשונה היו אומרים דלא מהני היתר אלא לאותן הימים אבל לשאר הימים לא מהני עד שבא ר' עקיבא ולמד שמותר הכל. ולפי פי' זה אם הוא נכון, גם לענין שאילת דשאלינא קודמך צריך שאלה לחכם דבלאו הכי לא משתרי דהוא חייל על ידי כולל.
<h2>דף מג.</h2>
ובשם רש"י ז"ל מצאתי, שנים שנתקוטטו זה עם זה, והכה האחד את חבירו, לאחר זמן בא ואמר לו, אני מקבל עלי כל רצוי וקנס שיאמר לי בית דין ותמחול לי על מה שהעויתי, קפץ זה ונשבע שלא למחול לו עולמית, וכשעברה חמתו נתחרט מן השבועה ורוצה למחול לו, שאל ידידי לומר אם הנשבע זה הוא נשבע לבטל את המצוה, שהרי כתיב לא תקום ולא תטור את בני עמך, וכתיב בקבלה נושא עון ועובר על פשע, ופירשו חכמים למי נושא עון למי שעובר על פשע ולא חיילא שבועה, או דילמא אינה בטול מצוה וחיילא שבועה, יכול הוא לנשקו ולדבר עמו באהבה ובחיבה הואיל ואינו מוציא מחילה מפיו או לאיו. השיב, שאין לדונו משום שבועה לבטל מצוה היא, דהכי תנן, מנין שאם לא מחל שהוא אכזרי, שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים, ואם איתא שהוא מבטל מצוה הוה לו למיתני הוא עובר בלאו, שנאמר לא תקום ולא תטור את בני עמך, אלא ודאי אין לדונו בלא תטור שהרי נתבזה ואי אפשר בלא נטירה אלא מיהו אכזרי הוא כדמפרש תנא. ועוד נראה שאין לדונו משום שבועה לבטל מצוה דתנן גבי נדרים, פותחין מן הכתוב בחרטה, אומר לו, אילו היית יודע שאתה עובר על לא תקום ולא תטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך, וחי אחיך עמך, שמא יעני ואי אתה יכול לפרנסו, ואומר הוא, אילו הייתי יודע שכך היה לא הייתי נודר הרי זה מותר, ומדקתני פותחין לו, מכלל דלאיו בטול מצוה הוי, דאי בטול מצוה היא זו למה לי למפתח בחרטה, ומי שרי, והתנן, אין נשבעין לעבור על המצות דלא חיילא שבועה כלל, אלא ודאי אין בכך בטול מצוה, כגון שנשבע שלא לעשות סוכה שלא ליטול לולב שלא להניח תפלין. ולחבקו ולנשקו שאין לך מחילה גדולה מזו, שהרי כתוב בתורה וישב אבשלום בירושלים שנתים ימים ופני המלך לא ראה וזה היה עבור אמנון אחיו שהרג ובשעת המחילה כתיב ויבא יואב אל המלך ויגד לו ויקרא אבשלום ויבוא אל המלך וישתחו לו אפים לפני המלך וישק המלך לאבשלום ומדאשתיק קרא ולא אומר הריני מוחל, מכלל דנשיקה מחילה מעלייתא הוא. אלא איני רואה תקנה לשבועתו אלא שיביא עשרה בני אדם ויאמר בפניהם נשבעתי שלא למחול לו ואיני יודע מה לעשות והלה נכנס, ויאמר לו, חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שחבלתי בו, והם אומרים שרי לך ומחול לך, ונמצאו שניהם יוצאים מידי שמים ומחילה קיימת. ומנא לן דבעי י', דאמר רב חסדא צריך לפייסו בג' שורות של שלשה שלשה בני אדם, שנאמר, ישור על אנשים, ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי, ואמר רב יוסף יוליך עשרה בני אדם ומעמידן וכו'. ומנא תימרא דעבדינן בנדרים כך, דתנן המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ויאמר איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה, והן עושין ובאין ונוטלים שכרם מזה, וילפינן מהא דאגלויי דעתא הכא מלתא היא, וזוכין בכך להיות ידו כידו והויא מחילה גמורה.
<h2>דף ס.</h2>
נשאל לר' אביגדור כהן, מי שנדר על תנאי ונתקיים התנאי אם צריך היתר. השיב, דע, כי רבינו יעקב ז"ל פי' נדר על תנאי צריך הפרה, ודוקא התנה בדבר שאין בידו לקיים, דדבר שאין בידו לאו כלום הוא והוי כנודר בלא תנאי, אבל אם הוא התנה בדבר שבידו לקיים וקיים אין צריך היתר. וכן מעשים בכל יום שהציבור מחרימין ומנדין על תנאי ואינן חוזרין ומתירין מאחר שנתקיים וגם נדוי וחרם שנתן עד זמן ידוע כיון שעבר הזמן מותר מאליו. והני מילי בנודר בדבר לעשות סייג לעצמו או בכל דבר דאית ביה דררא דמצוה ובעידנא דנדר שפיר דמי נדר, אבל בנודר דבר דרשות משמע בסוף פרק קונם, דאף לאחר השלמת הזמן צריך שאלה לחכם משום דר' נתן, להודיע שאסור לקיים הנדר כמקריב בבמה בשעת איסורי הבמות כדאיתא התם. מיהו איכא למאן דאמר התם, דזה צריך שאלה לכשתחשך בקונם יין שאני טועם היום משום גזרה.
<h2>דף סג:</h2>
בשם רבנו חננאל, מצאתי, שאלו לו, אם יש רשות לאדם לישבע על אשתו ועל בני ביתו לעשות שום דבר או שלא לעשות שום דבר, כגון, שלא תלך בבית אביה או שתלך לבית חמיה. השיב, שאסור לאדם לישבע על אשתו ועל בני ביתו אפילו לאכול ככר זה או ללבוש בגד זה או להוריד לו חפץ מן העליה אעפ"י שהם חייבים בכבודו, לעובדו, משום שאין שבועה אלא על הנשבע לעצמו, שנאמר להרע או להיטיב, ומי שנשבע על אחרים הרי זה שבועת שוא, אעפ"י ששומעים לו אותם אחרים שנשבע להם וקיימו את דבריו הרי זה חייב, שכבר הוציא שבועה לבטלה, ואם לא שמעו דבריו והלכו להם, אין עליהם עון שבועה כלום, אבל נהגו העם לישבע על נשותיהם ובני בתיהם ולומר, שבועה שלא תצאו ואם תצאו יום אחד אתענה או לא אדבר עמך שבת, נמצא שנשבע על עצמו, ואם יצאו ולא השגיחו על שבועתו, נמצאת שבועתו קיימת, וכן אם נשבע על חבירו שיתארח אצלו שיאכל עמו בסעודה, ואמר לו אם לא תאכל עמי היום לא אוכל עמך לעולם, כגון זו רשאי אדם לישבע, אבל על אחרים ממש לא. מצאתי בשם רב האי גאון ז"ל, מי שנשבע שלא לדבר עם חברו, שאלו לו, מהו לכתוב לו דברים בכתב, השיב, שמותר לכתוב כל מה שבלבו ואין בזה חשש, אבל אסור ליתן שלום לחבורה שהוא בתוכה, אלא אם כן אמר שלום עליכם רבותי חוץ מפלוני, וכן ראוי לומר. מעשה באחד שנשבע שלא ידבר לאחותו לעולם אם תתעכב בבית בעלה לילה אחת, ובעלה סגר עליה את הדלת ולא הניחה לצאת, בא המעשה לפני הרב ר' מאיר ז"ל, והלקוהו משום שבועת שוא, שלא היה לו לישבע לפי שאין אחותו ברשותו אלא ברשות בעלה, ושבועתו שבועת שוא היתה והתירו לדבר לה לאלתר.
<h2>דף סד.</h2>
מצאתי בשם ר' אביגדור, הנודר שלא יבוא בעיר רק אם יחלה אחד מקרוביו, ואחר כך נולד לו בן וחלה מהו, דעתו של אדם אף על הנולדים או לאיו. השיב, נראה דדעתו אף על הנולדים, מדכתיב איש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימין, ודרשינן בפ' בתרא דתענית, ממנו ולא מבנינו, טעמא דכתיב ממנו דמשמע מיעוטא, מכלל דסתמא אף הבנים בכלל שבועה. ותו, מדאמרינן בפרק יש נוחלין, האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים, תטול כאחד מן הבנים הנולדים וכאחד מן הבנים הבאים לאחר מכאן, אלמא דעתו של אדם אף על הנולדים לאחר זמן, ואע"ג דאין פותחין בנולד, היינו לעקור הנדר מעיקרו ולבטלו, אבל לקיים הנדר ולהעמידו באיסורו אין חילוק בין נולדים לילודים דאתרוויהו חייל, והוא הדין אם הוציא דבר מן הכלל שבשעה שנדר כך היה דעתו על הנולד כמו על הילוד.
<h2>דף סה.</h2>
וכן השיב ר' אברהם ממושברגו, נראה שנדר על דעת רבים אין לו הפרה מפני שסלק עצמו מכל החרטות, וכל החרטות שיכולין להיות באותו נדר קיים, והוה ליה כאומר, איני רוצה שיהיה החרטה תלויה בי בנודר עצמו, אבל לדבר מצוה יש לו הפרה דמסתמא חרטת מצוה לא קיים, ודבר זה לא שייר לעצמו להתחרט. ולאו דוקא על דעת רבים, אלא אפילו על דעת יחיד, והאי דנקט תלמודא על דעת רבים, משום דמרה דשמעתתא הוה אמימר ונקט למילתיה בלשון דדעת רבים, דאע"ג דאיכא בהו תרתי לריעותא, דנידי וגם על דעת רבים, אפ"ה לדבר מצוה יש לו הפרה, ועוד משום מילתא, שאפילו אם היה רוצה להתיר יתבייש בדבר אחר שיודעין בו רבים, כדקיימא לן, דכל מילתא דמתאמרא באפי ביה תלתא לית בה משום לישנא בישא, ועל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת אין להזכיר בכאן, כי אין שייך לומר בו קיום ושום חרטה. ואמר, עוד נראה לי לפי עניות דעתי שאם אדם נודר על מנת שאינו מתחרט תנאו בטל, מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה.
השיב רבנו יצחק, מי שנשבע בתפיסת חפץ, מן ההלכה אינו משמע שלא יהא מותר להתיר בכל דבר, בין בשבועה בין בנדר, בין בתפיסת חפץ בכל יש לו הפרה, אבל הגאונים תקנו והסכימו לדעת, דתפיסת חפץ אין לו התרה ולא הפרה לעולם, ואפילו אם נשבע לגרש את אשתו, יגרשנה ולא יהיה לו התרה, אבל אם נשבע לבטל מצוה כולי עלמא מודו דבטלא מעיקרא ולא חיילא כלל, ואמנם אם הוא דבר שאינו יכול לעמוד בו יעשה לו התרה מדאמרינן, האומר שבועה שלא אישן ג' ימים כופין אותו ומלקין וישן לאלתר. ובשם גאון אחר מצאתי, שאלו לו, מי שקפץ ונשבע על פה בהזכרת השם ובתורה המונחת בארון, אם יש לחכם להתיר שבועתו שנשבע על פה או לאיו, השיב, הואיל והזכיר בה השם או התורה, אין רשות לשום אדם בין חכם בין סופר בין גדול להתיר שבועתו של אדם כל עיקר, לא שבועה שנשבעין בספר תורה שבידו, ולא שבועה שנשבעין בשם הבורא או בספר תורה המונחת בארון אין רשות לשום אדם לבטלה ולהתירה ולהפיר אותה.
תשובת רבינו יצחק, על אחד שתקע כפו ליד חברו על דבר אחד שלא יעשהו לעולם, אחר כך בקש עוד ממנו, עשה לי קיום שלא תיפטירני לעולם, ופירש כפיו לשמים אותו שקבל אמונת חבירו ואמר, לצורי אני תוקע שתי ידי שלא אפטור אותך כל ימי חיי, ועתה חזר בו הנודר ושאל לו שיפטור אותו, ורוצה לתת משלו צדקה. השיב, שההבטחה בתקיעת כף, היה אומר רבינו תם שהוא ככריתת הברית, והיה נראה לו להחמיר בו יותר מנדר ושבועה, והיה דורש מן הפסוק הכתוב ביחזקאל "ובזה אלה להפר ברית והנה נתן ידו וכל אלה עשה לא ימלט", ואעפ"י שלא מצינו בתלמוד בשום מקום שכרת צדקיהו ברית בתקיעת כף לנבוכדנצר כי אם שבועה מצינו לו במסכת נדרים פרק ר' אליעזר, וגם נתינת יד האמור שם שזו היא שבועה, דוגמת שימת יד תחת ירך אברהם שהייתה שבועה בתפיסת מילה שהיא מצוה, ובמקום תפיסת ספר תורה לדידן. וכן צדקיהו איפשר שנתינת ידו זהו נתינת יד לישבע בספר תורה ואפילו הכי תהיה אותה נתינת יד כעין תקיעת כף דידן, ולהכי כתיב תרתי בקרא "אלה-וברית" ולא כתיב אלה ושבועה, ותקיעת כף לא מצינו שם בהדיא שתיחשב נתינת יד ברית אלא בהדי שבועה, ולא מצינו נמי בנדרים שהענישו על הברית אלא על השבועה, ושנשבע לנבוכדנצר בפניו ולדעתו על שהיה מסור בידו, משמע שהיה יכול להתיר בפניו לכתחילה אעפ"י כן בלא שום פסוק, ואפילו שלא היתה נחשבת תקיעת כף ברית בימי הנביאים וגם לא בימי חכמי התלמוד, נראה שהיא נחשבת כברית כיון שקבעוה הדורות לברית ורגילין לעשותה במקום ברית. ועוד כי נוכל לומר, מה שלא הזכיר עונש הברית מצדקיהו במסכת נדרים לפי שלא הובא בהלכה לפרש כל דבר ודבר שנענש עליו, אלא לפרש שלא היה לו להתיר השבועה אלא בפניו וגם שמא לא היה שם ברית. וגם מה שתקעת שתי ידיך לשמים, אם לשם ברית נתכוונת בתקיעת כף לשמים, יותר מדומה לי שצריך אתה להחמיר בדבר שלא להתיר, וגם אם בכוונת שבועה נתכוונת תוכל להתיר על פי חכם, ובין כך ובין כך אם יש מכשול וחסרון רב בדבר, ויבוא בכך לעבור, מוטב לאכול בשר תמותות שחוטות ולא לאכול בשר תמותות נבילות, כי קצת הדעת מוכרעת דלא חמירא ולא נהגו בה הדורות להחמיר יותר משבועה אלא להקל, כי לא רצו להקל עליהם לישבע שבועה בכל דבר אפילו תקיעת כף, כי ראו עונש השבועה, דומיא דתקנת אלמנה הנודרת ליתומים, וגזירות בעשרה שתקנו במקום שבועה. ותקיעת כף שלך היא במקום שבועה שתקעת לשמים, וראויה להתירה על פי חכם יותר משלו. דנראה לפי הענין שתלה בדעתו שתתירנו לו אם תרצה, שכך חזר ובקש ממך לעשות לו שתתירנו, ואם היה תולה הבטחתו בדעתך לא היה תוקע לך כפו לישבע לקבל עליו בינו לבין עצמו שתוקע כפיו לשמים, אם כן היה גם שלו כעין אותה שבועה שלך.
<h2>דף סה:</h2>
ובשם רש"י ז"ל מצאתי, שנים שנתקוטטו זה עם זה, והכה האחד את חבירו, לאחר זמן בא ואמר לו, אני מקבל עלי כל רצוי וקנס שיאמר לי בית דין ותמחול לי על מה שהעויתי, קפץ זה ונשבע שלא למחול לו עולמית, וכשעברה חמתו נתחרט מן השבועה ורוצה למחול לו, שאל ידידי לומר אם הנשבע זה הוא נשבע לבטל את המצוה, שהרי כתיב לא תקום ולא תטור את בני עמך, וכתיב בקבלה נושא עון ועובר על פשע, ופירשו חכמים למי נושא עון למי שעובר על פשע ולא חיילא שבועה, או דילמא אינה בטול מצוה וחיילא שבועה, יכול הוא לנשקו ולדבר עמו באהבה ובחיבה הואיל ואינו מוציא מחילה מפיו או לאיו. השיב, שאין לדונו משום שבועה לבטל מצוה היא, דהכי תנן, מנין שאם לא מחל שהוא אכזרי, שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים, ואם איתא שהוא מבטל מצוה הוה לו למיתני הוא עובר בלאו, שנאמר לא תקום ולא תטור את בני עמך, אלא ודאי אין לדונו בלא תטור שהרי נתבזה ואי אפשר בלא נטירה אלא מיהו אכזרי הוא כדמפרש תנא. ועוד נראה שאין לדונו משום שבועה לבטל מצוה דתנן גבי נדרים, פותחין מן הכתוב בחרטה, אומר לו, אילו היית יודע שאתה עובר על לא תקום ולא תטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך, וחי אחיך עמך, שמא יעני ואי אתה יכול לפרנסו, ואומר הוא, אילו הייתי יודע שכך היה לא הייתי נודר הרי זה מותר, ומדקתני פותחין לו, מכלל דלאיו בטול מצוה הוי, דאי בטול מצוה היא זו למה לי למפתח בחרטה, ומי שרי, והתנן, אין נשבעין לעבור על המצות דלא חיילא שבועה כלל, אלא ודאי אין בכך בטול מצוה, כגון שנשבע שלא לעשות סוכה שלא ליטול לולב שלא להניח תפלין. ולחבקו ולנשקו שאין לך מחילה גדולה מזו, שהרי כתוב בתורה וישב אבשלום בירושלים שנתים ימים ופני המלך לא ראה וזה היה עבור אמנון אחיו שהרג ובשעת המחילה כתיב ויבא יואב אל המלך ויגד לו ויקרא אבשלום ויבוא אל המלך וישתחו לו אפים לפני המלך וישק המלך לאבשלום ומדאשתיק קרא ולא אומר הריני מוחל, מכלל דנשיקה מחילה מעלייתא הוא. אלא איני רואה תקנה לשבועתו אלא שיביא עשרה בני אדם ויאמר בפניהם נשבעתי שלא למחול לו ואיני יודע מה לעשות והלה נכנס, ויאמר לו, חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שחבלתי בו, והם אומרים שרי לך ומחול לך, ונמצאו שניהם יוצאים מידי שמים ומחילה קיימת. ומנא לן דבעי י', דאמר רב חסדא צריך לפייסו בג' שורות של שלשה שלשה בני אדם, שנאמר, ישור על אנשים, ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי, ואמר רב יוסף יוליך עשרה בני אדם ומעמידן וכו'. ומנא תימרא דעבדינן בנדרים כך, דתנן המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ויאמר איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה, והן עושין ובאין ונוטלים שכרם מזה, וילפינן מהא דאגלויי דעתא הכא מלתא היא, וזוכין בכך להיות ידו כידו והויא מחילה גמורה.
מצאתי בשם גאון אחד, מעשה באחד שהדיר קרובו ברבים ועל דעת רבים, ובלשון אח' הדיר על מנת שלא יהיה בו חרטה, והמודר היה עני, ונתחרט המדיר כי נכמרו רחמיו על קרובו שראה בחסרונו כי היה רגיל מתמול שלשום לזכות לו, מי אמרינן, כיון דקיימא לן לדבר מצוה יש לו הפרה הא נמי חשוב כדבר מצוה ויהא מותר לזכות לו. השיב, נראה לי, דלא חשיב הפרה לדבר מצוה אלא היכא דלא איפשר על ידי אחר, כגון ההוא דמקרי ינוקי דאדרי' רב אחא ואהדריה רבינא משום דליכא דדייקי כוותיה ולא איפשר לקיים אלא על ידי עצמו, ואם לא יפר הנדר תיבטל המצוה לגמרי. ועיקר טעם דנודר ע"ד רבים דאין לו הפרה יליף מקראי, כי נשבעו להם נשיאי העדה.
מצאתי בתשובת גאונים, שאלתם, תנו רבנן, נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל מפריה ורביה אלא יוציא ויתן כתובה. האי יוציא לכתחילה ואח"כ יתן כתובה, או דילמא מצי איתתיה למימר ליה לא שקילנא גיטא מנך עד דמשלמת לי כתובתי דאשקל אנא גיטא וכתובה בחדא שעתא, ואי לית לך יתיבנא בביתך, אכילנא שתינא ומכסינא. וכן מאן דלישתבע על איתתיה דלא יהנה מנה, בין שנשתבע בשם בין בספר תורה ולית עמיה שעור כתובה, מי מצי אמר לה הכי או היא מצי למיטען ליה הכי, ואם תמצי לומר דמצי למימר לה הכי, אם חזר ונתחרט על שבועתו יכול להפיר שבועתו על ידי חכם שבעירו או זקן חשוב כיון דדבר מצוה הוא או לא. תשובה. פשיטא, כל היכא דבעי הבעל לגרשה בין בשביל לקיים פריה ורביה, בין שלא מצאה חן בעיניו ובין שבקש אחרת צריך לשלומי לה כל מה דחזי לה ולמיסב לה גיטא עם כתובתה כאחד, וכן תנן, נשבית חייב לפדותה, אמר הרי גיטא וכתובתה תפדה את עצמה, אינו רשאי. לקתה, ואמר הרי גיטא וכתובתה תרפא את עצמה רשאי, דאלמא הכי תורת גרושין. גיטא וכתובתה. אבל אם היא בעא מניה לגרשה, בין שנתחייב להוציא וליתן כתובה ובין שבאה מחמת טענה, אי אית ליה לשלומי לה משלם, ואי לית ליה מאי יכול למעבד, צריך להודיע לאשה דלא יכלינן אלא להשביע דלית ליה, ולסדר עליו כדרך שמסדרין בבעל חוב, וילפינן מערכין, דכתיב ביה על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן, ואם נתרצה בהכי כייפינן ליה לגרשה ולאישתבועי ולסדורי. והיכא דקפץ הבעל ומסר לה גיטא על כרחה, פשיטא דגיטא הוי ומתסרא לכהונה ומותרת לכל אדם, ופשיטא נמי דמחייב הבעל במזונותיה עד דמשלם כתובתה, דלא גרעא מההיא אלמנה דאמרינן, שתפסה כסא דכספא בכתובתה, אתאי לקמיה דרבינא, אמר, אע"ג דלא אישתייר אלא מקצת כתובה אית ליה מזוני, אבל למיכפיה לאהדוריה ליה לאנתו לא אשכחן, אלא אית לה לאינסובי לאחר, ואע"ג דמנסבא לאחר אית לה עליה מזוני עד דמשלם כתובה או שקלא דמי מזונות, דלא גרעא כתובתה ממה דתנן, הנושא את האשה ופסקה ע"מ שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים, ולא יאמר הראשון לכשתבוא אצלי אזונה, אלא מוליך מזונותיה למקום שהוא אמה, ולא יאמרו שניהם יחד הרי אנו זנים אותה כאחת אלא אחד זנה ואחד נותן לה מעות. ולענין מי שנשבע שלא ליהנות מאשתו, ולית ליה כתובה לגרשה, וודאי הוא בנפשו פשע, שגלוי וידוע לפני יוצרו דלית ליה לשלומי לה, ואפי' נשאר עני צריך לשלם לה כתובתה וכל עוד שאינו משלם לה חייב לקיים לה שאר כסות ועונה, והרי הוא כמי שנשבע לבטל את המצות, שלא לעשות סוכה, ושלא ליטול לולב, ושלא להניח תפלין וכיוצא באלו, וכשבועת שוא היא, דאז וודאי היה בדעתיה בשעתא דאישתבע דלית ליה לשלומי, וכל עוד שאינו משלם לה חייב בשארה כסותה ועונתה והוא נשבע, ואף ע"פ שלא עשה מה שהוא חייב הרי זה וודאי מעיקרא שבועת שוא שחייב על זדונה מלקות ומלקינן ליה ושרי להאכילה ולהשקותה ולקיים עונתה ולא צריך התרת חכם, אבל אם לא היו אלו הדברים בדעתו בעת שבועתו, אלא שהיה סבור שיכול לעמוד על שבועתו ולבסוף נתגלה אליו שאינו יכול לקיים, או שחשב שהיה לו שעור כתובה וכאשר חפש בעניניו ולא מצא, או שחשב שיכול לגרשה ותהא כתובתה עליו כהלוואת חוב, ולבסוף נתגלה אליו שאין לו לעשות שום אחד מאלו, או צד אחר כיוצא באלו, לאיו שבועת שוא הוא, ולית עליה מלקות אלא כשבועת שגגות דמיא ומתניתין בהדיא תנן, פותחין לאדם בכתובת אשתו. ומאי דאמריתו להתיר ע"י חכם שבעירו או זקן חשוב, הלכתא, או חכם מומחה אע"ג דיחיד הוא, ואי הדיוטות אינון צריך שלשה, והכי אמרי רבנן, מה דכתיב בפרשת נדרים, זה הדבר וילפינן משחוטי חוץ דכתיב ביה אהרון ובניו וכל ישראל, למאי הלכתא, אמר רב ששת, להכשיר ג' הדיוטות בהתרת נדרים, והא ראשי מטות כתיב, אמר רב חסדא ואיתימא ר' יוחנן, ביחיד מומחה. והנך ג' הדיוטות דאמרינן מיבעי דהוו גמירי אע"ג דהוו מומחין, ולמיתב ולהתעטף בישיבת בית דין. עד כאן התשובה.
<h2>דף סו.</h2>
מצאתי בשם ר' אביגדור, נשאלו לו, הנודר להתענות כל שני וחמישי של כל השנה, ובין אלו הימים חל ר"ח וחנוכה ופורים, מהו להתענות, מי אמרינן, גזירתינו קדמה לנדרו ובטל נדרו מפני גזרתינו, או נאמר שהוא כדאמרינן בירושלמי, האומר שבועה שלא אוכל מצה, אסור לאכול מצה בלילי פסח. משמע, מתוך שחלה שבועה בשאר הימים חלה נמי בלילי פסחים, הכא נמי נאמר, מתוך שחל נדרו בשאר הימים להתענות בהם חל נמי באותם שני וחמישי שראש החודש וחנוכה חל בהם. השיב, לכאורה נראה שלא יתענה דהואיל דגזרתנו קדמה וודאי לאו אדעתיה דידהו נדר, ולא מהני כולל להיאסר במה [שלא] היה דעתו בשעת הנדר וסתמו כפירשו, כאלו פירש חוץ מן הימים הללו, ודמי להא דתנן בפרק ארבעה נדרים, פותחין בשבתות ובימים טובים, בראשונה היו אומרים אותם הימים מותרין ושאר כל הימים אסורים עד שבא ר' עקיבא ולימד, נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ופי' ר' אליעזר ממיץ בפי' נדרים, נדר אדם להתענות חדש אחד, אמרו לו, הרי בחדש זה שנדרת יש שבתות וימים טובים, אמר להם, לא נתכוונתי להם, אפילו היתר חכם אינו צריך, דדברים שבלב כי הני דמוכחי הוו דברים דלאו אדעתא דידהו נדר. אבל קשה על פירושו של ר' אליעזר דכל פותחין השנויין באותו פרק אין פירוש' שיהיו מותרין מיד אלא על ידי חכם שהוא מתירו בפתח חרטה זו. ואי קשיא ההיא דירושלמי, שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח, אמאי לא אמרינן התם לאו אדעתא דלילי פסח נדר, ונראה לפרש, פותחין בשבתות ובימים טובים, פי' נדר להתענות חדש, ונאסר על ידי כולל אפי' בשבתות ובימים טובים כההיא דירושלמי שאסר במצה אף בלילי פסח ובסוף נתחרט ובא לשאול עליו לחכם, פותח בחרטה זו ואומר אילו נזכרתי בשבתות ובימים טובים הייתי אומר בפירוש, אתענה חדש חוץ משבתות וימים טובים, דומיא דאילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולם אסורין דמייתי לה בגמרא והחכם התירו על ידי חרטה זו. בראשונה היו אומרים דלא מהני היתר אלא לאותן הימים אבל לשאר הימים לא מהני עד שבא ר' עקיבא ולמד שמותר הכל. ולפי פי' זה אם הוא נכון, גם לענין שאילת דשאלינא קודמך צריך שאלה לחכם דבלאו הכי לא משתרי דהוא חייל על ידי כולל.
<h2>דף עז:</h2>
פי' רש"י במסכת ערובין בפ' הדר עם הנכרי, פותחין בחרטה, שצריך החכם למצוא פתח לשואל על נדרו שיהא לו פתחון פה לומר לא נדרתי לדעת כן, ואילו הייתי יודע שכך הוא לא הייתי נודר ונמצא הנדר נעקר מאליו. ופי' רש"י אין פותחין בחרטה, אין צריך לפתוח בחרטה אלא החכם עוקרו אעפ"י שאינו מוצא לו טעם עקירה. ויש מפרשין, פותחין בחרטה, אם אינו יודע הנודר לפתוח פתח לנדרו פותחין לו, ואין פותחין בחרטה, אם הוא יודע אין פותחין לו עד שיפתח הוא. ובשם רבנו יצחק מצאתי, פותחין בחרטה, כגון שיאמר מתחרט אני ומצטער אני מכל מה שנדרתי מעולם, ואע"ג דלית טעמא לחרטה אינו מתחרט עכשיו בדיבורו, ודאי בהא פותחין בחרטה דחשיב כעקירת נדר, אבל אם אמר איני מתחרט במה שנדרתי מתחלה אלא רוצה אני שלא יהא נדר מכאן ואילך אין זו חרטה, ולדברי הכל אין פותחין בכי האי גוונא, הואיל שאינו מתחרט על תחלת הנדר. ותדע, דהא רב נחמן גופיה רצה להתיר נדר של רב סחורה ולא מצא פתח חרטה, והלא רב סחורה מתחרט ועומד היה, אלא על כרחך משום שלא היה מתחרט על הנדר ולא פתח לחרטה. והנשאל לחכם יהא זהיר בעצמו שלא יאמר מתחרט אני על תחלת הנדר אלא אם כן שיהיה פיו ולבו שווין.
